עזרה ראשונה נפשית בטלפון
הפוך לעמוד הבית
לקבלת מידע באי מייל
כתבות עמוד הבית

חייל,מקשיבים לך בער"ן

7/04/2010

עיתון במחנה, עמרי קירון

חייל אחד מתלונן על תקיפה מינית. אחר חושש לצאת לקרב. שלישי פשוט מרגיש בודד. מדי חודש מתקשרים לעמותת ער"ן 200 חיילים שכבר לא מסוגלים לבלוע את הכאב. כעת, בשעה שחרב הקיצוצים מונפת מעל הארגון, מספרים המתנדבים שמעברו השני של הקו איך זה להיות קב"ן טלפוני. "זה לא ייאמן כמה החיילים האלה סוחבים. בכל פעם מחדש זה נותן לי נוק–אאוט", אומרת אחת מהם

חצי שנה שציפי לא ירדה במדרגות האלו, ועכשיו היא חוזרת. כשהייתה בת 58 עברה למשרה חלקית והחליטה להתחיל להתנדב בער"ן, ובשמונה השנים שחלפו מאז הפך המקום לביתה השני. בחודשים האחרונים היא התמודדה עם בעיות אישיות ולא פקדה את סניף תל אביב של העמותה, אך כעת, כשהיא נכנסת אל תוך אור הפלורוסנט המסנוור של החדר ומתיישבת בטבעיות לצד השולחן ועליו הטלפון, נדמה כי לא עזבה מעולם. השפופרת אותה שפופרת, הכיסא נותר במקומו, והזיכרונות לא מאחרים להציף.

"אני נזכרת שהייתה לי שיחה מחייל אחד", היא מזדקפת. "הוא התקשר ואמר שהוא בצבא ושהוא יוצא ישיבה. הוא סיפר לי שראש הישיבה היה מקיים עם התלמידים יחסי מין והוא חרד שיגלו את זה בצבא. כשגובר עליו היצר, הוא אמר, הוא הולך לים לחפש משהו, הכול כדי שלא יגלו בצבא. הוא דיבר בחרדה גדולה. חשבתי שהוא יתקשר בשנית, כי אולי זו התחלה של בעיה נפשית או דימויים ופנטזיות, אבל האמת היא שהוא נשמע מאוד אמיתי. ניסיתי לבדוק איתו אם יש לו עם מי לדבר, אם הוא יכול לדבר עם הרב שלו. אבל איזה רב יקבל את דעתו?"

השיחה הסתיימה וציפי לא שמעה מהחייל יותר. "חשבתי עליו המון פעמים", היא מודה. "שיחה כזו מלווה אותך הרבה זמן. יש שיחות מלפני שנים שחוזרות אליי עד היום, ויש דברים שכבר לא אשכח לעולם. אני בונה על זה שהגיל יעזור לי לשכוח".

אין את מי לשתף

עמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית בטלפון) הוקמה בשנת 1971, וכוללת היום 1,000 מתנדבים, כולם אנשים מהשורה - רופאים, עורכי דין, יועצים חינוכיים וגם עקרות בית - המגיעים לסניף הקרוב לביתם פעמיים בחודש בממוצע למשמרת של ארבע שעות, ומוסיפים גם תורנויות לילה ומשמרות בחגים. העזרה הנפשית שהם מספקים, המוענקת תחת אנונימיות גמורה, מוצעת לכל האוכלוסייה. עם השנים הוקמו קווים ייעודיים לדוברי רוסית וערבית, קו לזקן ואפילו מענה אינטרנטי המיועד לילדים ולנוער.

אלא שכעת עומד מפעלה של העמותה בסכנה. ירידה חדה בתרומות, בעיקר מחו"ל, ותמיכה ממשלתית זעומה הובילו לכך שבחודש שעבר הוחלט בהנהלת ער"ן על קיצוצים רוחביים ופיטורים של מחצית מהצוות המקצועי. המתנדבים אמנם אינם מקבלים שכר, אך ללא תקציב מספק, ההכשרה והתפקוד השוטף עלולים להיפגע.

בינתיים מנסים להישאר בעמותה עם הראש מעל למים - ולא להפסיק לסייע לאיש. לא לקשישים, לא לנערים - ולא לחיילים. בשנת 2006, הקימה העמותה בשיתוף מפקדת קצין הרפואה הראשי ומשרד הביטחון קו מיוחד עבור חיילים, שמטרתו להציע למשרתים הנמצאים במצוקה נפשית ערוץ פנייה אנונימי ודיסקרטי, בנוסף לפעילות המתבצעת בתחום בצה"ל. כיום מגיעות לקו הזה מדי חודש כ–200 פניות של חיילים, בעיקר בשעות הלילה. "השעות שבהן מותר להרגיש", קוראים לזה כאן.

"המטרה של הקו לחייל היא לתת סיוע לחיילים שלא רוצים לפנות לקב"ן, שמפחדים מהסטיגמה, שנמצאים במצוקה שלאו דווקא קשורה לשירות הצבאי", מסבירה לידיה סלע, מנהלת סניף תל אביב וקב"נית בעברה. "אנחנו נותנים לחייל שנמצא בסיטואציה מאוד מלחיצה ומאוד מבודדת עוד אפשרות, עוד קו לקבלת עזרה. בצבא יש מפגש בין אנשים שנמצאים בפרק מבלבל מאוד בסוף גיל ההתבגרות, למסגרת צבאית השונה מאוד מהמסגרת האזרחית. פתאום, מהחופש לעשות הכול - לנסוע לאן שבא לך, לעשן מה שאתה רוצה ולהיות עם מי שאתה רוצה - אתה נמצא עם עוד חיילים ונראה דומה לכולם. המפגש הזה הוא בעייתי וצריך לרכך אותו".

מהסיבה הזאת, מאמינה סלע כי קו מסוג זה הוא הכרחי. "אם חייל מתקשר אליי כי הוא נפקד, למשל, אז אני אדבר איתו על הסיבות שהביאו אותו לכך, ועל הבחירה שלו בדרך הזו כהתמודדות, על כמה זה לא בריא וכמה זה לא מקדם שום דבר", היא מדגימה. "אם חייל אומר לי שההורים שלו מתגרשים, וזה מאוד קשה והוא לא רוצה לפנות לקב"ן או לדבר על זה עם המפקדים שלו, אז אני אהיה האוזן הקשבת שלו".

"מדובר באמת בחבר'ה צעירים, ילדים ששמו עליהם מדים, והם מתביישים לספר, אבל הם פשוט מתגעגעים הביתה", מוסיפה עדנה, המתנדבת זה שמונה שנים בסניף בשרון. "יש תחושה שאין באמת את מי לשתף. עם מי תדבר? אני זוכרת שאחת השיחות הראשונות שקיבלתי הייתה מחייל שנבהל פתאום, כי אף פעם הוא לא התקלח עם חברים, ופתאום הוא מרגיש שהוא נמשך והוא מסתכל. השירות יוצר מערבולת רגשית שלא פשוט להתמודד איתה. כאן יש בן–אדם שפנוי באמת להקשיב לך".

השיחות המגיעות לער"ן נוגעות במגוון תחומים: מהתסכול מהתפקיד בצבא ועד משבר עם החברה בבית. לעתים, פשוט מדובר בקצת יותר מדי מכל דבר. "זה לא ייאמן כמה החיילים האלה סוחבים. כל פעם מחדש זה נותן לי איזה נוק–אאוט", ממשיכה עדנה. "לפעמים מתקשר חייל על דבר אחד, אבל אז כל שאלה חושפת עוד מצוקה ועוד אחת. בזמן ההתנתקות, התקשר חייל אחד מה'ירוקים' שאמר שזה לא בסדר שהם מקבלים אוכל אחד, והוא רואה לידו חיילים מחיל האוויר שמקבלים אוכל יותר טוב. זו לכאורה שיחה על אוכל, אבל ממש לא. מתחת לזה ישב תסכול נורא כי הוא רצה להיות טייס והשאירו אותו 'ירוק'. זה ישב על האכזבה העמוקה הזו, ולקח קצת זמן לקלף את זה ממנו".

אלי פרקל, פסיכותרפיסט במקצועו, מנהל את הסניף בראשון לציון. הוא מבהיר כי לעתים הפנייה מגיעה בעקבות אירועים הקשורים לצבא, ולעתים הסיטואציה הצבאית רק עוררה קשיים שכבר היו קיימים. "בכל מקרה, זה היינו הך", הוא קובע. "אתה נמצא בסיטואציה, קשה לך מאוד, ואתה לא יודע מה לעשות. אני זוכר חייל שהתקשר והבנתי ממנו שהוא בשירות קרבי ושבמפגש עם אוכלוסייה אזרחית, מספר חיילים התנהגו בצורה שלא נראתה לו והעלתה אצלו שאלות מוסריות. הוא הרגיש שאין לו עם מי לדבר. הוא התבייש, הרי מצפים ממנו לתפקד, ופתאום הוא הרגיש שיש לו שאלות. לא רציתי להלחיץ אותו, ובעיקר ניסיתי להבין מה בעצם מפריע לו. נתתי לו לגיטימציה להתלבטות ואמרתי שזה מותר ובסדר. הרגשתי בטון שלו שהשיחה פתחה לו את הראש ושהוא הרבה יותר רגוע".

האם לכם, כאזרחים, יש מספיק כלים כדי לסייע לחיילים להתמודד עם המציאות הצה"לית?

פרקל: "לא הייתי אומר שיש לנו את כל הכלים ושאנחנו מכירים לפרטי פרטים איך הצבא עובד היום, אך אנחנו לומדים את זה כל הזמן - מנתחים שיחות, נפגשים עם נציגי צבא ויש בקרבנו חבר'ה שהיו קב"נים. אני שירתתי עשרות שנים, אך דברים משתנים, ומה שאני עברתי לא זהה למה שעובר על החייל שמתקשר. מצד שני, זו המיומנות שלנו - להתמודד עם סיטואציות שאנחנו לאו דווקא מכירים באופן אישי. הרי אם יושב מתנדב גבר רווק על הקו ומתקשרת אישה שחווה תהליך גירושים מכוער, זה אומר שהוא לא יכול לדבר איתה?"

מוכנים לדבר על הבעיות

יותר מכל אדם אחר, יודעים המתנדבים של ער"ן לסרטט תמונה של החיילים של ימינו. דרך האפרכסת, הם יוצאים אליהם באופן בלתי אמצעי. מבולבלים, כועסים, לא תמיד בטוחים בצדקת הדרך, אך מצליחים לומר הכול בקול. "היום החיילים מוכנים לדבר על הבעיות שלהם", אומרת סלע. "הרבה יותר קל לדבר עם מישהו שמחובר למה שהוא מרגיש, מאשר ללכת איתו סביב. הם יודעים מה הם רוצים. הבן שלי בצבא ואני רואה איך הוא פחות מפחד מדרגות, יותר מחובר ויודע להגיד מה הוא רוצה".

סלע קושרת קשר ישיר בין פתיחות המשרתים לאופי "הקצינים החדשים" של צה"ל. "המפקדים היום הרבה יותר רגישים, מיומנים, ובעלי יכולות בין–אישיות הרבה יותר טובות", היא אומרת. המפקדים עצמם, מעידים בער"ן, אינם ממהרים להתקשר. לידיה זוכרת מ"פ שהתקשר לאחר שהתעמת עם חייל והרגיש רע עם עצמו. עדנה, לעומת זאת, מספרת על מפקד צעיר שהתקשר בעיקר כדי לפרוק.

"הוא פיקד באיזה קורס ונתנו לסגל הוראה לעבור בלילה בין החיילים ולבדוק אם הם בסדר", היא נזכרת. "אמרתי לו שזו יוזמה יפה ושאלתי למה בעצם התקשר? הוא אמר שהוא התקשר כי אחד מהחיילים שלו בכה. שאלתי אותו מה אמרו להם לעשות במקרה כזה, והוא אמר: 'זהו, שלא אמרו לנו'. הוא הסביר ששאל את החייל: 'אתה רוצה שנדבר? אתה רוצה לצאת מהאוהל?' ושהוא לא ענה לו, רק בכה. חשבתי: איך בחור בן 19 צריך להיות סוג של הורה לחיילים שנה מתחתיו? הוא לא היה רגוע, הוא לא היה בטוח שהוא פעל בסדר. הסברתי לו שמה שהוא עשה זה טוב. רציתי לתת לו חיזוק חיצוני".

החיילים היום יודעים יותר כיצד לבקש עזרה?

"יש את אלה שיש להם הורים שהם סוללה של הגנה, אלה עם האמא שהופכת עולמות ומתקשרת למפקד ולמפקד של המפקד. אלה לא מתקשרים לער"ן. מי שמתקשר הם חסרי אונים, כאלה שקשה להם עם עצמם וקשה להם להפעיל אחרים".

כידוע, חוסר האונים הזה מסתיים לעתים במצבים קיצוניים במיוחד. "אני זוכר שחייל התקשר מעמדת שמירה באחד מלילות מוצ"ש, והודיע למתנדב שלנו שהוא עם כדור בקנה ועומד לפגוע בעצמו", משחזר פרקל. "הוא טען שאף אחד לא מבין אותו ולא מקשיבים לו. הוא אמר שהוא ביקש קב"ן, אבל זה ייקח עוד זמן ואין לו כוחות יותר".

את השיחה במוקד קיבל כונן הסניף ומיד יצר קשר עם פרקל. "המתנדב החזיק את הבחורצ'יק על הקו ואני התקשרתי לגורמים שאנחנו בקשר איתם בברה"ן ובמשרד הקפ"צית. אמרתי לחיילת במשמרת: 'תשמעי, יש מצב קריטי'. היא התחילה לשאול איך קוראים לו ומה המספר האישי. לא היו לי את הפרטים, אבל יכולנו לזהותו כיוון שהוא ציין איפה הוא משרת ומה השם הפרטי שלו. כשראיתי שאני לא מתקדם והבחור בסיכון ממשי, הוצאתי איזו קצינה מאירוע פרטי. בסוף, איתרנו אותו והצלחנו 'לעגל פינות' והבטיחו לנו שלמחרת יראה אותו קצין ברה"ן. אפילו התקשרו אליי מהצבא מדרגים גבוהים יותר להגיד שזה מטופל".

שיתוף הפעולה עם מחלקת בריאות הנפש, מעידים בער"ן, הוא לא חד–פעמי. מערכת הביטחון מכירה בעמותה ואף תומכת בה כלכלית, גם אם זו משמשת לעתים כאוזן קשבת לאלו שחושבים ברעתה. בער"ן לא מהססים לקשר את הפונים לגורמים שונים בתוך המערכת ואף ממליצים לעתים לפונים לפנות לקב"ן היחידתי. "מערכת בריאות הנפש של הצבא מצוינת", אומרת לידיה. "עם השנים, אני רואה שהיא תופסת יותר ויותר מקום, מפחיתה את הסטיגמה והופכת ליותר קשובה וקשורה לשטח. החיילים מרגישים את השינוי ואומרים את זה. נראה להם מאוד טבעי שאחרי מבצע הם הולכים לדבר עם הקב"ן. החייל כבר לא מרגיש שרוט או פסיכי".

להקשיב, לייעץ, לבכות

החללים של הסניפים בער"ן דחוסים. כל פינה אינטימית מצוידת בשולחן והופכת לעמדת טלפון. המתנדבים, הפועלים בעומס רב ובסכנה תקציבית מתמדת המרחפת מעל לפעילות העמותה, מתקשים לפעמים להתנתק לאחר שהשיחה מנותקת. "בלילה שהגיע אחרי שהודיעו שלוחמי החי"ר נכנסים לעזה, לא ישנתי בכלל, ובבוקר החלטתי שאני הולכת למשמרת כדי להסיח את דעתי", מספרת אתי, מתנדבת המתגוררת ביבנה. "צלצל איזה בחור לקו לחיילים ואמר: 'תשמעי, הודיעו לי שאני צריך להיכנס לעזה ואני מפחד נורא. הוא סיפר שהוא עלה מדרום אמריקה לפני 'חומת מגן' והשתתף במבצע, אבל עכשיו הוא כבר נשוי עם שני ילדים. הוא גר באשקלון והרגיש שהוא משאיר את הבית פתוח לפצצות. 'אתה יודע מה?' הצעתי לו, 'בבוקר תעזוב את הילדים ותספר להם שאתה הולך לשמור עליהם רחוק יותר, ושאתה מבטיח שתחזור. במקרה הכי גרוע, תגיע לשם ותראה שאתה לא מחזיק מעמד, אז תיגש למ"פ ותספר לו'. אחרי שניתקתי את הטלפון היה לי מאוד קשה להרים את הראש. לרוב אני עוברת הלאה משיחות, אבל הפעם לא הייתי מסוגלת. הבנתי שבעצם פחדתי שייקחו גם את שני הילדים שלי, אחד בגולני ואחד בשריון. וזה השפיע עליי מאוד ונתתי את כולי לבחור הזה".

נראה שהשיחות המגיעות מחיילים עוצמתיות במיוחד גם עבור הרגילים במתן סיוע נפשי. "המפגש עם החיילים משאיר את המתנדב יותר טעון רגשית משיחות רגילות", אומר פרקל. "לא פעם המתנדבים פונים אליי אחרי שיחה עם חייל ואומרים: 'אולי תתקשר אליו בחזרה, תעשה משהו'. יש כאלה שזה מזכיר להם את הילדים שלהם".

אולם לא רק חיילים מציפים את הקו - גם הורים. אב לחיילת שסובלת מתת–משקל, למשל, או אם לחייל עריק שהגיע הביתה. "בימים הראשונים למלחמת לבנון השנייה התקשרה אם עם שלושה בנים בצבא", נזכרת עדנה. "אחד מהם נפצע קשה מאוד והשניים האחרים לא ידעו מזה. היא ישבה ליד המיטה שלו, אבל הייתה אכולת רגשי אשם והרגישה שכשהיא איתו היא זונחת את השניים האחרים שנלחמים, ולבסוף היא הפסיקה לבוא אליו. היא חשבה שהיא מאבדת את שפיותה. בשיחה איתה הצלחתי להסביר לה שהיא לא חולה, שהיא מגיבה למצב לא נורמלי, ושזה בסדר גמור שהיא לא אופה, מה שהיה עבורה תו תקן לכשירות. לא יכולתי לספר לה שאני יודעת על מה היא מדברת, כי גם לי היו שני בנים בשירות ארוך בצבא. בתוך תוכי היה לי הר געש, אבל כדי באמת לעזור למישהו אני צריכה להתרחק קצת כדי להרגיש שאני כל כולי מקשיבה לו. אחר–כך אני יכולה להתפרק ולבכות בעצמי".
 
 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה