עזרה ראשונה נפשית בטלפון
הפוך לעמוד הבית
לקבלת מידע באי מייל
כתבות עמוד הבית

הי, מישהו שומע אותי?!!

ער"ן שלום, אני עונה לצלצול הפונה.
קול בכי קורע לב פורץ מעבר לקו...
אני פה, זה בסדר לבכות. לאט לאט נרגע קול הבכי

קשה להבחין האם זה גבר הבוכה או אישה. "אני מוכרחה לדבר עם מישהו, אני מרגישה נורא, נמאס לי מהכול".
המרירות, הכאב, הבדידות עולים מתוך קולה של הפונה המאוכזבת, הלבד מכרסם בנשמתה והיא רק מבקשת שאקשיב לה. הנהונים שלי, תגובות בחצי מילה והאישה מוסיפה: "אתם היחידים שאני יכולה לספר לכם מה מציק לי. רק איתכם אני מדברת..."
הקול מהסס, נבוך, צובט בלב.
תוך שניות מעטות בעזרת קולי שהוא העיניים שלי באותן שניות, המביטות בה באמפתיה, והוא גם היד המלטפת. המילים שאני בוחרת לומר ואולי השתיקה שלי שנשמעת היטב מהעבר השני של החוט יאפשרו לה לרצות לדבר ברגע זה.
בשיחה הזאת אני לא הסבתא, האימא, האישה, החברה, בעלת המקצוע. הכובע שלי באותן שניות הוא של תורנית ער"ן. אני משדרת לה שמה שלא תספר לי אני לצידה. מאזינה לה עם כל הלב, מקבלת, תומכת ואולי אף אצליח להאיר לה איזו קרן אור שתכוון אותה בחשכה, בכדי לא להמשיך ולשקוע.
כך יכולה להתחיל משמרת. במשך שעות מגיעות שיחה אחר שיחה, כשאני מרימה את השפופרת אין לי מושג מי מעבר לקו. הדבר הבטוח היחיד שיתכן ואני בשבילה קצה חוט שיפרום את הסבך שלה, קרש הצלה.

גבר שפוטר מהעבודה מרגיש את סוף העולם עוטף אותו, מושך אותו מטה. אשתו, איך היא מתייחסת אליו, מה יאמר לילדים. הוא פוטר ממספר מקומות עבודה ואינו מביא פרנסה לבני ביתו. מה אומר לו, שזה לא נורא? בשבילו זה נורא ואיום. בושה וחרפה. ה"גבריות" ניטלה ממנו. אכזבה מעצמו כאבי המשפחה המפרנס. כל אשר אנסה לומר לו הוא כבר יודע. זה עבר לו בראש בלילות ארוכים ללא שינה. אני מנסה להיאחז במילים שלו, בחלקיקי מידע שאולי יאפשרו לו לראות זיק אור. אולי שיתוף הילדים הבוגרים בלבטיו. הקדשת זמן לבילוי עם הצעירים בילדיו. יתכן ויוכל לנצל את זמנו הפנוי כעת להשתלמות והעמקה בתחומים שלא הספיק להרחיב בהם בשנים שהיה עסוק בקריירה מקצועית.

בשעת לילה מאוחרת, קרוב לסוף המשמרת מעבר לקו קריאת עזרה.
"תעזרי לי, אני לא יודע מה לעשות!"
אני מוכנה לעזור לך, איפה אתה נמצא? אני שואלת.
"באיזה שהוא מקום אני לא יודע".
מה אתה רואה סביבך?
"עצים, זה יער, אני רק יודע שבדרך עברנו על יד מבנה גדול".
לאן נסעתם?
"אני נמצא פה עם חברים שלי, הם מסטולים". ברקע נשמעים קולות לא ברורים, נשמע לי כמו מתוך סרט אימה. מי אתה, אני שואלת, בן כמה, איפה ההורים שלך? "אבא נתן לי את המכונית שלו והיא לא מניעה. ואבא לא עונה לי, ניסיתי כמה פעמים להתקשר אליו". קולות הרקע מתחזקים, הנער שרק קיבל רישיון נהיגה מספר שהם שתו הרבה, בילו ולא יכולים לחזור הביתה. החברים מפחידים אותו בהתנהגות שלהם. אחד מהם מדבר על התאבדות. השיחה מוליכה לכך שהוא מעביר אלי את מספר הטלפון הנייד שלו ואין שום סימן מזהה למקום הימצאו.
קודם כל אני מרגיעה אותו, מנסה להבין במה אפשר לעזור לו. אחרת איך אוכל לעצום עין בלילה. באותו רגע עוברים לי בראש הנכדים שלי, המתבגרים.
לפעמים הפונה מודה בסוף השיחה והתודה שלו מלווה אותי בדרכי הביתה. באחת הפעמים התקשרה אישה באמצע החיים. היא תארה בפני איך היא מתלבטת ונקרעת בין הטיפול באימה הקשישה ובין העזרה לביתה המגדלת את ילדיה.
"למי לעזור קודם, מה עלי לעשות" היא שואלת. באותו רגע מבזיקה לי תמונת אבי הקשיש וילדי שעוטפים אותו באהבתם. מי זקוק לך ביותר, אני משיבה לה. את מהווה דוגמא לילדייך ומשפחתך. ההקלה והחיוך שבקול הפונה עובר את הקו אל מעבר לחוט הטלפון. מילים חמות של תודה מציפות אותי, "עזרת לי, אני יודעת מה לעשות".

אם תשאלו אותי מה מחזיק אותי בער"ן. איך זה שעולם הכאב, הסבל והבדידות לא מפריע לי לחיות ולתפקד בחיי. אשיב שרק הידיעה שאולי עזרתי לפונה אחד מתוך כעשרה ויותר שפנו אלי באותה המשמרת, נותנת לי את הכוח והרצון לשוב למשמרת הבאה.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
תגובות
1. מישו (24/11/2009 04:26:21)
2. אורית (4/12/2009 23:35:01)
3. שמואל. (13/01/2010 17:48:23)
4. 
באמת כל הכבוד!
G (3/02/2010 20:09:09)
5. חיים (9/02/2010 11:46:27)